הגנה עצמית במשפט הפלילי

טענת ההגנה העצמית מעוגנת בסעיף 34י לחוק העונשין, התשל״ז-1977, הקובע:

״לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים״.

לכל אדם הזכות לחיות בביטחון, ומכאן גם הזכות להגן על עצמו כשהוא מותקף. טענת הגנה עצמית יכולה להוביל לזיכוי נאשם בעבירות אלימות, אך בית המשפט אינו מקבל אותה בנקל. יש לעמוד בששה תנאים:

1. המעשה נדרש כדי להדוף תקיפה שלא כדין. התנאי מחריג מי שהפעיל כוח סביר בסמכות שהוקנתה לו בדין. כך, למשל, הוא לא יתקיים כשנאשם תוקף שוטר שבא לעצור אותו כדין. עם זאת, הטענה יכולה לעמוד גם כלפי שוטר, אם יוכח שהופעל כוח שלא כדין, ויתר התנאים מתקיימים.
2. סכנה מוחשית. הסכנה צריכה להיות ממשית וברורה, ולא תיאורטית. לא כל דחיפה מצדיקה שימוש בכוח באצטלה של הגנה עצמית.
3. מיידיות. המעשה צריך להיעשות בטווח הזמן המיידי. מי שהוכה, התרחק, וחזר כעבור חצי שעה כדי להכות בחזרה, לא יוכל לטעון למיידיות.
4. היעדר התנהגות פסולה מצד המתגונן. הטענה לא תעמוד למי שהביא בהתנהגותו הפסולה, כגון התגרות, לתקיפה, תוך שהוא צופה את התפתחות הדברים. התנאי נועד למנוע כניסה מתוכננת למצבים אלימים והעלאת טענת הגנה עצמית בדיעבד.
5. פרופורציה. נדרש יחס סביר בין פעולת המתגונן לבין פעולת התוקף. מי שנתקלו בכתפו ברחוב, והגיב בירי קטלני, לא יעמוד בתנאי זה.
6. נחיצות. נבחן אם עמדו בפני המתגונן אפשרויות אחרות, או אם יכול היה להגן על עצמו בכוח פחות.

חשוב להבהיר שבית המשפט אינו מקבל טענת הגנה עצמית בנקל, ולכן חשוב מאוד להתייעץ עם עורך דין פלילי מנוסה כדי להעלות אותה נכון. כדברי בית המשפט העליון בע״פ 4784/13 ניר סומך נ׳ מדינת ישראל:

״מחד גיסא, יש לבחון את פוטנציאל הנזק הגלום במעשיו של הנתקף; ככל שפוטנציאל הנזק גדול יותר, כן תגבר נטייתנו לדקדק עימו בבחינת נחיצות המעשה. מאידך גיסא, יש לבחון את מידת מוחשיותה ומידותיה של הסכנה הנשקפת לנתקף; ככל שהסכנה מוחשית ומיידית יותר, כן תפחת נטייתנו לדקדק עימו בבחינת נחיצות המעשה״.